רקע
המילה מופיעה כבר במקרא, למשל ביחזקאל ט' בציווי 'והתוית תו', כלומר לשים אות מזהה. מן אותו רעיון של ציון והבלטה התפתחו בעברית המשמעויות של אות כתוב, רמז, אות מוסכם ופרט מזהה. בלשון חז״ל קיבלה המילה מקום חשוב במיוחד בדיני אבדה, שם 'סימן' הוא פרט ייחודי שמאפשר להשיב חפץ לבעליו.