המקור
מן השורש ק.ש.ב, שפירושו המקורי 'להטות אוזן, להאזין'; התואר נוצר מן הפועל במשמעות של מי שאוזנו מופנית אל הדובר או אל הקול.
רקע
הפועל קשב והצורות הקשורות בו מצויים כבר במקרא, כגון 'הקשיבה'. קרוב לו בארמית השורש קשב באותה משמעות כללית של האזנה והטיית אוזן.