המקור
הצירוף בנוי מן מ.ר.ר, שממנו מר במשמעות של טעם מר, ומן נפש במשמעות חיותו ופנימיותו של אדם; במקרא הוא מציין העברה של תחושת המרירות הגופנית אל עולמו הפנימי של האדם.
רקע
הצירוף נזכר במקרא, למשל בשמואל א א, י: "והיא מרת נפש". למר יש קרובות בשפות שמיות אחרות, כגון ארמית מריר וערבית murr, כולן מן תחום המרירות המוחשית.