המקור
מן השם שוא, כנראה מן היסוד ש.ו.א, במשמעות קדומה של ריקות, אפסות או דבר שאין בו ממש; מן הרעיון של העדר וריקות הוחל השם גם על סימן המציין היעדר תנועה.
רקע
השם שוא מצוי כבר במקרא. כמונח דקדוקי לסימן הניקוד הוא מופיע בלשון המדקדקים בימי הביניים; יש לו זיקה רעיונית למונחים שמיים המציינים מנוחה או היעדר תנועה.